תקופה שבה אנו חווים שינוי מביאה עמה פעמים רבות משבר. אנו מתקשים לקבל את השינוי, מתנגדים לו ורוצים שהמצב יחזור לקדמותו. זה יוצר תחושת בדידות ("אף אחד לא יבין אותי"). כשהמשבר הוא רפואי, התחושות מתעצמות. אנו מודאגים מהעתיד, מהסבל, ומכאב על המשפחה. מפגשי הליווי מאפשרים ליצור מקום לעצמי, לשתף בסביבה בטוחה את המחשבות הכמוסות. כשהדברים נאמרים, מקבלים פרספקטיבה, בהירות לגבי התמיכה הרצויה, והנעה של ההתמודדות עם המצב החדש.

סוף החיים הוא שינוי מהותי ואירוע מכונן. הדברים לא יחזרו להיות מה שהיו. זהו זמן שבו ניתן לבחור להתבונן על החיים, להוקיר תודה, ולתת מקום גם לחרטה. יתכן שנרצה שהכל יהיה רגיל, או שנרצה לנצל את הזמן לפרידות ומכתבים. סוף החיים הוא אירוע אישי ואין בו "נכון" או "לא נכון" - אני נותן מקום להכל. אני עובד הן עם הנוטה למות והן עם סביבתו התומכת, כדי לאפשר פרידה מיטיבה ופתיחות לדברים הטבעיים שצריכים לקרות.

בהתבגרות, לעיתים עולה תחושה ש"העולם המשיך הלאה", שאין בי צורך יותר, או שאני מהווה נטל. במפגשים אלו, הקצב הוא איטי ונינוח. אנו נותנים מקום לתחושות, יוצרים חיבור למשמעות ולמי שהייתי, ומוצאים איך להיות משמעותי גם במצב הנוכחי. זהו מרחב בטוח להעלות שאלות על סוף החיים ולברר כיצד האדם רוצה לראות את הזמן שנותר לו.